פסק-דין בתיק ע"פ 1061-09-11

ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד :

1.         המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק, ונדון ל-140 שעות של"צ, 6 חודשי מאסר על תנאי, 1,000 ש"ח קנס ותשלום פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה הן כנגד עצם ההרשעה והן כנגד חמורת העונש.

            מהכרעת הדין עולה, כי המערער והמתלונן שכנים ומתגוררים במושב תלמי-יוסף. בתאריך 13/11/07, בעת שהמתלונן נסע במושב על אופניו יחד עם חבר וילדיהם, ולאחר שהגיעו בסמוך לביתו של המערער, החל כלבו של המערער לרדוף אחריהם. הכלב הבהיל את הילדים והמתלונן וחברו ניסו להרחיקו, גם על ידי השלכת אבנים, אולם ללא הצלחה. למקום הגיעו ילדיו של המערער, ולאחר שהחלו לבכות, יצא המערער מביתו, איים על המתלונן ונגח בפניו ופגע באפו, שהחל מדמם.

2.         בערעורו, לא חזר המערער על הגרסה העובדתית שהעלה בבימ"ש קמא, וקיבל על עצמו אחריות למעשים שאירעו, כמתואר בכתב האישום, יחד עם זאת סבר, כי זהו המקום להסתפק בענישה ללא הרשעה. בהמלצת ביהמ"ש, אף הפקיד בקופת ביהמ"ש את סכום הפיצוי שנקבע, בתוספת סך של 7,000 ש"ח, תוך ניסיון לרצות את המתלונן ולהתפייס עמו. אולם המתלונן, שהתייצב לכל דיוני ביהמ"ש, לא נאות לקבל את ההתנצלות ואף הודיע, כי בכוונתו לתבוע את המערער בתובענה אזרחית, הן בשל הפגיעה הפיזית, אך בעיקר לאור ההשפלה שחש כשהותקף לעיני ילדיו.

3.         במסגרת הערעור, כמו גם בפני ביהמ"ש קמא, התבקש שירות המבחן להגיש תסקיר על המערער.

מהתסקירים למדנו, כי המערער כבן 49, נשוי ואב לארבעה ילדים בני 13 - 8, העובד, מזה כ-19 שנה, כמנהל שכיר למשק במושב בו הוא מתגורר, ושעניינו מסחר וייצוא חקלאי.

שירות המבחן שוחח עם מעסיקו של המערער (אשר מתגורר בסינגפור), ואף עיין במכתב ששלח (השיחה התנהלה רק לפני הדיון בפנינו, ואילו המכתב הגיע לשירות המבחן עוד טרם מתן התסקיר בביהמ"ש קמא), ובעקבות אלה שוכנע שירות המבחן, כי הרשעתו של המערער תפגע בהמשך העסקתו, שכן המעסיק הבהיר, כי חרף היותו מאוד מרוצה מעבודתו של המערער, במידה ויורשע לא יוכל להמשיך להעסיקו בשום תפקיד, בשל הקשרים שלו ושל המשק עם מערכות וחברות העוסקות בביטחון המדינה.

בסיום התסקיר האחרון ציין שירות המבחן:

"לאור התרשמותנו מאדם אשר מתפקד במערכות חייו השונות באופן תקין, אשר כיום מביע תובנות באשר למשמעות מעשיו ואף מביע מוטיבציה ברכישת כלים להתמודדות תקינה עם מצבי לחץ, ולאור התרשמותנו כי מביע חרטה על מעשיו ומסוגל לקחת אחריות על התנהגותו במסגרת העבירה. כמו כן, לאור הערכתנו כי הרשעתו בדין תפגע באופן ממשי ביכולתו להמשיך בתעסוקתו הנוכחית ותמנע ממנו יכולתו לפרנס את בני משפחתו וכן לאור הפגיעה של הרשעתו בדין בדימויו העצמי הנורמטיבי, לאור כל האמור אנו רואים חשיבות שלא להרשיעו בדין."

4.         הכלל, לפיו מי שהובא לדין ונמצא אשם - יורשע בעבירות שיוחסו לו, ורק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ינקוט בית המשפט, לפעמים, בחלופה של הטלת ענישה ללא הרשעה, אינו חדש (ר', למשל, בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 85(3), עמ' 737, וכן בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח' , פ"ד נ (3) 682).

אמנם, לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל ענישה ללא הרשעה, וכל שהמחוקק יכול היה לקבוע לעניין זה (במסגרת השיקולים להטלת מבחן ללא הרשעה) הוא מניינם של הנתונים העיקריים, אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות העניין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת. בתי המשפט הם אלה שיצקו תוכן לפרמטרים הכלליים הנ"ל, וזאת על סמך הקווים המנחים שקבע כב' המשנה לנשיא שלמה לוין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (פ"ד נב(3) 337), כאשר שבו ובחנו אם יש מקום להימנע מהרשעתו של נאשם ולהעדיף את ההיבט השיקומי בעניינו. בין היתר נקבע, כי יש לבחון - מהפן השיקומי - האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; הסבירות שהנאשם יעשה עבירות נוספות; האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה והאם הוא מתחרט עליה; משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם, ועוד. מן הפן הציבורי נקבע, כי יש לשים דגש על חומרת העבירות ונסיבותיה, כמו גם על האפקט הציבורי של ההרשעה והצורך בהרתעת הרבים.

בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה - האם, בנסיבות המיוחדות של העניין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין.

5.         ומן הכלל אל הפרט. אין חולק, כי אלימות, כל אלימות, וקל וחומר כאשר מדובר באלימות בין שכנים בשל עניין של מה בכך, היא עניין חמור המצדיק ענישה, אשר בה גם אלמנט הרתעתי. אולם, במקרה שבפנינו נדמה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית לאחר הצטברותם של שני הגורמים הרלבנטיים: ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה במערער, וכן - העבירה, חרף חומרתה, מאפשרת לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

יש לזכור, כי למערער אין הרשעות קודמות; המעשים שביצע, נשוא כתב האישום, אינם מאפיינים אותו וניתן להניח שלא ישוב לבצע מעשים שכאלה בעתיד; הוא כבר כבן 50, בעל משפחה, והרשעתו בדין תביא לפיטוריו, כאשר יקשה עליו, בעיקר בגילו ובהכשרתו, למצוא מקום עבודה חדש; וכן, המערער נוטל אחריות על מעשיו ומתחרט עליהם.

            אכן, אל מול אלה עומדות חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אולם, משמדובר בעבירות משנת 2007, ולאור כל הנסיבות שפורטו, הרי שההרתעה הציבורית לא תיפגע, במקרה חריג זה, במידה ותינתן עדיפות לשיקולי השיקום.

6.         אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור באופן שהרשעת המערער - מבוטלת, למרות הקביעה, כי ביצע את המעשים, כפי שאלה פורטו בהכרעת דינו של ביהמ"ש קמא.

ממילא, יבוטלו גם עונשי המאסר על תנאי והקנס שהוטלו על המערער.

            יחד עם זאת, על, המערער לבצע את השל"צ (140 שעות) כפי שקבע ביהמ"ש קמא, וכן, בהסכמתו, אנו קובעים כי הפיצוי שישלם למתלונן יעמוד על 10,000 ש"ח, ולא כפי שקבע ביהמ"ש קמא.

ניתן היום,  כא' תמוז תשע"ב, 11 יולי 2012, במעמד הצדדים.